בג"ץ דחה עתירת אישה לקבלת מעמד בישראל מכח היותה אלמנת אזרח שנפטר

הנשיאה ד' ביניש:

1.        העותרת היא אזרחית ליטא, שנכנסה לישראל באשרת תייר בשנת 2000. בשנת 2002 נישאה לאזרח ישראלי שבינתיים נפטר בשנת 2005. בעת פטירת בעלה, היתה העותרת במעמד של בעלת רישיון ישיבה מסוג א/5 ובעיצומו של ההליך המדורג, לשם קבלת מעמד של אזרחית מכח נישואיה. ההליך המדורג הופסק עקב פטירת בעלה של העותרת, וכנגד ההחלטה להפסיק את ההליך הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירתה ביקשה העותרת כי תינתן לה אזרחות או מעמד של תושבת קבע.

עובדות המקרה

2.        כאמור, העותרת (להלן גם: אדמונינה), ילידת שנת 1950, אזרחית ליטא שאיננה יהודיה. בשנת 2000 נכנסה למדינת ישראל באשרת תייר, כדי לסייע ולתמוך בבתה, אזרחית ישראל, ששכלה את בעלה, זכאי השבות. האשרות הארעיות שניתנו לאדמונינה פקעו בחודש דצמבר שנת 2001, והחל ממועד זה שהתה בישראל שלא כדין. במהלך שהותה בישראל הכירה העותרת את שמואל אדגר, יהודי אזרח ישראל, יליד שנת 1945, והזוג נישא בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 26.4.2002. ביום 20.8.2002 הגיש בעלה המנוח של אדמונינה בקשה עבורה לקבלת מעמד בישראל בעילה של איחוד משפחות. הזוג נפגש עם פקידה בלשכת מינהל האוכלוסין וזו התרשמה, כי אין מדובר בקשר כן, אלא בנישואים שנועדו לאפשר את הישארותה של העותרת בארץ, ולשפר את מצבו הכספי של בעלה. משכך, הוחלט ביום 31.12.2002 ליתן לעותרת רישיון ביקור עם אשרת עבודה מסוג ב/1 בלבד, וזאת למשך שנה.

3.        ביום 8.2.2004, בעקבות פנייה נוספת של בעלה המנוח של העותרת, ניתן לה מעמד של תושבת ארעית ברישיון ישיבה מסוג א/5 עד ליום 29.4.2005. בחודש מאי 2005 פנו בני הזוג בבקשה להארכת רישיון הישיבה שהיה בידי העותרת, אולם במועד זה הם לא הציגו, לטענת המשיבים, הוכחות לחיים משותפים. על כן, ניתנה להם שהות להמציא את המסמכים הדרושים לבחינת בקשתם ורישיון הישיבה, שהחזיקה העותרת, הוארך בשלושה חודשים. ביום 22.8.2005 פנתה העותרת לבדה למשרדי המשיבים בבקשה להאריך את רישיון הישיבה שלה וטענה כי בן זוגה מאושפז בבית חולים. בנסיבות אלה הוארך רישיון הישיבה שבידיה בחצי שנה עד ליום 22.2.2006. בעלה של העותרת נפטר ביום 30.12.2005, לאחר שהיה מאושפז בבית חולים ללא הכרה במשך כחצי שנה. ביום 20.2.2006 פנתה העותרת למשיב בבקשה להאריך את רישיון הישיבה שלה. לאחר שימוע שנערך לה בלשכת מינהל האוכלוסין נמסר לעותרת בהודעה, מיום 30.7.2006, על הפסקת ההליך המדורג בעניינה, בשל פטירת בן זוגה הישראלי. ביום 28.1.2007 הוגשה על ידי אדמונינה עתירה לבית משפט זה כנגד ההחלטה האמורה. ביום 11.3.2007 ניתן צו ארעי, בהסכמת המדינה, לפיו "תימנע הרחקת העותרת מישראל עד להחלטה אחרת של בית משפט זה".

4.        ההכרעה בעתירה שלפנינו הושהתה עד למתן פסק דין במספר עתירות שאוחדו בבית משפט זה, ועניינן היה בשאלת מעמדן של אזרחיות זרות שבני זוגן, אזרחי מדינת ישראל, נפטרו בעיצומו של ההליך המדורג. משניתן פסק הדין בבג"ץ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 2.8.2009) (להלן: פרשת הלל),  בו נדון בהמשך, ונוכח ההלכה שנקבעה בו, נבחן עניינן הפרטני של העותרות שם ושל העותרת שלפנינו על ידי הממונה על אשרות במשרד הפנים. בהתאם לנוהל שאושר באותו פסק דין, הממונה קבע, כי אין מתקיימים לגבי העותרת טעמים הומניטרים מיוחדים המצדיקים את הבאת עניינה בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטרים (להלן: הוועדה הבינמשרדית). בהתאם לקבוע בנוהל האמור, נקבע בהחלטה זו שאין העותרת מקיימת את תנאי הסף הקבועים בנוהל. ביום 20.1.2008 קיימנו דיון בעתירה. בעקבות הדיון ולאחר מתן פסק הדין בפרשת הלל, ניתנה על ידנו ביום 5.7.2010 החלטה לפיה, עקב מכלול הנסיבות שהצביעו על הקשר הזוגי בין העותרת לבין בן זוגה המנוח, ובהתחשב בתקופת שהותה הממושכת בארץ "מן הראוי כי המשיבים ישובו וישקלו את העברת עניינה לבחינת הוועדה הבינמשרדית". המשיבים לא מיהרו להחליט בעניינה של העותרת ורק ביום 11.8.2011 הוגשה לנו הודעה מעדכנת, שממנה התבררו העובדות המפורטות להלן.

           ביום 11.4.2011 נערך לעותרת שימוע בלשכת מינהל האוכלוסין. בשימוע נתבקשה העותרת להסביר את אופן התקשורת שלה עם בעלה, בהתחשב בכך שאף במועד השימוע, דהיינו מספר שנים לאחר מות בעלה, לא שלטה בשפה העברית. העותרת השיבה שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות בתה. ביום 22.5.2011 התקיים דיון בעניינה של העותרת בוועדה הבינמשרדית. הוועדה החליטה כי אין בנסיבותיה הפרטניות של העותרת כדי להצדיק מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטרים, ולפיכך המליצה לראש מינהל האוכלוסין לדחות את הבקשה. הוועדה ביססה החלטתה על מספר שיקולים: נסיבות שהייתה של העותרת בארץ, לרבות שהייה שלא כדין; היעדר כנות הקשר בינה לבין בעלה המנוח, הן נוכח התרשמותה של פקידת האוכלוסין בראיון הראשון שנערך לזוג, והן נוכח ההתרשמות מהראיון שקדם לדיון בוועדה כי לא היתה תקשורת בין בני הזוג; קיומם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה במדינת מוצאה; לעותרת בת נוספת החיה באנגליה; התרשמות המשיבים כי כל שרוצה העותרת להשיג בקבלת מעמד בישראל הוא שהייה לצד בתה ונכדתה החיות בישראל. 

5.        על הודעת העדכון מטעם המשיבים הגיב בא כוח העותרת בהודעה על השלמת טענות שהוגשה לבית המשפט ביום 7.9.2011. בהודעה זו התייחס למסקנות המשיבים וביקש מבית המשפט להתערב בהן ולבטלן.

           עד כאן, השתלשלות האירועים אליהם נדרשנו. כעת נפנה לטענות הצדדים.

טענות הצדדים

6.        לעותרת טענות מספר הנוגעות לשלבים שונים בקבלת ההחלטות על-ידי המשיבים, שתוצאתן תהא הרחקתה מן הארץ. תחילה, מופנות טענותיה לעצם הפסקת ההליך המדורג למתן אזרחות בעילה של איחוד משפחות. בהקשר זה, טוענת העותרת כי נישואיה היו נישואי אמת. כביסוס לכך העותרת מציינת, כי היא ובן זוגה גרו ביחד; כי ידעה כמעט בכל רגע היכן מצוי בעלה; כי היא זו שסעדה אותו לאחר שחלה ובמסגרת זו מונתה לאפוטרופוס עליו על ידי בית המשפט לענייני משפחה; כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כאלמנתו לעניין זכאות לקצבת שארים; וכי בעלה נהג בנכדתה של העותרת כאילו היתה נכדתו שלו.

           לא זו אף זו, העותרת טוענת כי ניתן ללמוד שהמשיבים ראו בנישואיה נישואי אמת מן העובדה, כי גם לאחר הראיון הראשון בלשכת האוכלוסין בו התרשמה הפקידה מהיעדר כנות הנישואין, ניתן לה היתר שהיה ונמשכה בחינתו של המבחן המדורג. כמו כן, טוענת העותרת כי מרכז חייה מצוי בישראל מאז הגיעה לארץ כתיירת בשנת 2000. העותרת מציינת כי אין לה קשר עם קרובי משפחתה במדינת מוצאה וכי אין היא יכולה להיפגש עם בתה, החיה באנגליה, בשל התנגדות בעלה של הבת. העותרת עובדת בארץ וכאן גם חוג מכריה וחבריה ואין לה עבר פלילי.

           נוכח זאת, לשיטתה של העותרת, לא היה מקום להפסיק את ההליך לקבלת אזרחות בעילה של איחוד משפחות, חרף מותו של בעלה. לדידה של העותרת, על פי פסיקתו של בית משפט זה כיוון שמילאה לדעתה את התנאים שנקבעו בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999) (להלן: פרשת סטמקה), ולחלופין בהתאם לפרשת הלל, זכאית היא לאזרחות.

           נוסף על הכל, טוענת העותרת, כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטרים, כיוון שמרכז חייה בישראל ואין לה מקום אחר שתוכל לקרוא לו בית, וזאת כיוון שהקשר בינה לבתה ונכדתה, החיות בישראל והן אזרחיות ישראליות - הינו קשר נפשי עמוק שיפגע עד מאוד אם תגורש.  

7.        המשיבים טוענים כי במקרים בהם פקע קשר הנישואין מחמת מותו של בן הזוג הישראלי, במהלך המבחן המדורג, אזי יש להפסיק את המבחן המדורג. במצב עניינים זה, טוענים המשיבים, אין אנו נמצאים עוד בגדרי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). משכך, ניתן להעניק מעמד בישראל לנתינות זרות, שבן זוגן נפטר טרם סיימו את הליך התאזרחותן, מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), וזאת רק בהתקיים טעמים הומניטרים. לפיכך, טוענים המשיבים, כי אין בסיס לטענת העותרת לפיה קמה לה זכות לקבלת אזרחות בישראל.

           המשיבים מוסיפים וטוענים כי אין גם מקום ליתן לעותרת מעמד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל בשל טעמים הומניטרים. המשיבים סומכים ידיהם על החלטתה של הוועדה הבינמשרדית לפיה אין ליתן לעותרת מעמד של קבע בישראל. לשיטתם של המשיבים לא נמצא כי קשר הנישואין בין בני הזוג היה כן, וכי אין נסיבותיה של העותרת עולות כדי צידוק למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטרים. המשיבים גורסים, כי ככל שהעותרת תבקש להשיג על החלטתה של הוועדה הבינמשרדית לעניין מתן מעמד מטעמים הומניטרים לפי חוק הכניסה לישראל, מקומה של העתירה בבית המשפט לעניינים מנהליים ולא בבית משפט זה.

דיון והכרעה

8.        העותרת, שאיננה בת לדת היהודית, מבקשת אזרחות ולחילופין רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל בעילה של איחוד משפחות עם בן זוגה היהודי. היות שבן זוגה של העותרת היה אזרח ישראלי יליד הארץ, הרי שלענייננו מבוססת הבקשה על שני מסלולים מקבילים לפי שני חוקים שונים: חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל. נדון במסלולים לפי סדרם ונבחן האם עומדת העותרת דנן בקריטריונים הקבועים לקבלת אזרחות או מעמד של קבע בישראל.

חוק האזרחות